<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער שנים עשר</h1>
<h2>דף כה.</h2>
המכבס בגדים הרי זה תולדת המלבן וחייב. והסוחט את הבגד עד שיצאו המים שבו הרי זה מכבס וחייב שהסחיטה [מ]צרכי כיבוס כמו שההגסה [מ]צרכי בישול ואין סחיטה בשער וה"ה לעור שאין חייבין על סחיטתו, לר"ם. המכבס חייב משום מלבן, והסוחט כסות חייב משום מכבס. לפיכך אסור (לסחוט) [לדחוק] מטלית או מוך וכיוצא בהם בפי האשישה וכיוצא בה כדי לסותמה, שמא יבוא לידי סחיטה. ואין מקנחין בספוג אא"כ יש לה בית אחיזה, שלא יסחוט. ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה, גזירה שמא יסחוט, לשון רבינו משה. מלשון הר"ם שמענו, שאם היה הבגד עשוי לכך מותר. ויש מן הגדולים שכתב שאפילו עשוי לכך אסור, ולא התירו אלא בבגד העשוי לכסות גיגית שיש בו יין מפני שהיין [אינו] מכבס ולא יבוא לסחוט. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
התולש כנף מן העוף הרי זה תולדת גוזז. לר"ם. יש מן הגדולים שכתב בין שתלשו [מחיים בין שתלשו] לאחר מיתה חייב משום גוזז, ונראין דבריו.
הגוזז את הצמר או שער בין מן הבהמה בין מן החיה בין מן החי בין מן המת אפילו מן השלח שלהם חייב. וכמה שיעורו כדי לטוות ממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול. וכמה רוחב הסיט כפול כדי למתוח מן בוהן של יד עד אצבע הראשון כשיפתח ביניהם בכל כחו. והוא קרוב [לשני] שלישי זרת, לר"ם. והר"ש ביאר רחב הסט ההפסק שבין אצבע (לאמה) [לאצבע] כמו שאדם יכול להרחיבו. והרב בעל הערוך ביאר כביאור הר"ם וזה עיקר.
